בגמרא ת״ש חמור בסמני אוכף. לכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי ליה בסימנים מובהקים דנהי דלעיל דקאמר ת״ש אף השמלה לא מצי לאוקמא בסימנים מובהקים משום דלא שייך למימר מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים דמאי פסקא דאפשר דסתם שמלה אין לה סימנים מובהקים משא״כ הכא לענין חמור בסימני אוכף דעיקר רבותא דקרא היינו דמהדרינן גוף החמור ע״י סימני אוכף א״כ שפיר מצינו לאוקמא בסימנים מובהקים דמשמע לקמן בשמעתין דלכו״ע סימנים מובהקים דאורייתא ומה שכתבו המפרשים דהא דמשני בעידי אוכף היינו נמי סימנים מובהקים דהוי כמו עדים נראה דוחק מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או לא היינו נמי אי חיישינן לרמאי א״כ לפ״ז נראה דלא שייך לחלק בין מובהקים לשאינם מובהקים דבמובהקים נמי איכא למיחש לרמאי והא דפשיטא לן לקמן בשמעתין גבי מעידין על השומא דסימן מובהק לכולי עלמא מהני מדאורייתא היינו דוקא לענין עידי מיתה דלא שייך חשש רמאות דהא אפילו עד אחד ואפילו האשה עצמה נאמנים משא״כ לענין גט אשה ולענין ממון דשייך חשש רמאות ובעינן עדות גמורה איכא למימר דמובהקים נמי לא מהני כן נראה לי נכון אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ולקמן בסוף הסוגיא יבואר יותר ודוק:

בתוספות בד״ה ת״ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ״ל. כוונתם דאי ממימרא דרבא לעיל הא קאמר להדיא חמור בעידי אוכף וסימני אוכף ומדנקט תרווייהו ע״כ היינו משום דמספקא ליה ולצדדין קתני כמ״ש התוספות לעיל אע״כ דברייתא היא וק״ל:

בד״ה דרשהו כו׳ וא״ת דבמתני׳ דריש מהאי קרא דלא יחזיר עד סוף הדיבור. ודבריהם לכאורה קשה להולמן ועיין בב״ח ח״מ סימן רס״ז שהאריך בלשון התוספות והמעי׳ בצדק ישפוט שדבריו דחוקין בפשט לשון הגמרא. ולענ״ד דברי התוספות מבוארים משום דהא דקאמר המקשה מאי לאו בסימנים יש לפרש באחד משני עניינים או שנאמר דכוונתו דבסימנים גופא יוודע הדבר שאינו רמאי שע״י שיאמר כל סימני האבידה ניכר שאינו רמאי ואי לאו דחיישינן לרמאות הוי סגי אפילו בסימנים כל דהו וא״כ מוכח דסימנים מלתא אלימתא היא מדאורייתא או שנאמר הא דקאמר מאי לאו בסימנים היינו שידרשנו אם אינו רמאי יחזיר לו בסימנים והיינו כמתניתין דלקמן ואפ״ה מוכח שפיר דהיכא דלא שייך רמאות מהני סימנים ואם כן תפשוט לענין גט אשה דהא לא שייך רמאות והתוספות משמע להו עיקר כפי׳ הראשון ומש״ה מקשו דא״א לפרש כן לשון הברייתא דהא במתניתין לקמן משמע להיפך דלרמאי לא יחזיר אפי׳ ע״י סימנים אלא דאפ״ה ליכא למידחי קושיית התוספות ולומר דאפ״ה מקשה הש״ס שפיר כדכתיבנא דמ״מ תקשה יותר אדמקשה מברייתא ליקשו ממתניתין בזו הסברא גופא וע״ז משני שפיר דהא דלא מקשה ממתני׳ היינו משום דאיכא למימר אסמכתא היא כו׳ וכתבו ועוי״ל כו׳ היינו כפירוש ראשון שע״י הסימנים ניכר שאינו רמאי והיינו בסתם בני אדם אבל מתני׳ דלקמן איירי בודאי רמאי כנ״ל ודו״ק. ולענין מאי דמשני בגמרא לא בעדים עיין בבעל המאור שכתב בשם רש״י דהכי פירושו דלרמאי בעינן דוקא עדים ולשאינו רמאי בעינן מיהא סימן מובהק אבל שאינו מובהק לא מהני מדאורייתא ולי אפשר לומר דאפילו לדעת הרבה פוסקים שסימן מובהק ה״ל לגמרי כעדים ואם כן אי אמרינן דמהדרינן לרמאי בעדים ה״ה בסימן מובהק לגמרי וכן נ״ל שהיא דעת הראב״ד פי״ג מהלכות אבידה לאפוקי ממ״ש שם ה״ה ולמאן דס״ל דאפילו בסימן מובהק לא מהדרינן וע״כ היינו משום דברמאי כ״ע מודו דחיישינן לשאלה או מכירה וא״כ בעדים שהיתה שלו נמי לא סגי אלא בעינן עדי נפילה דוקא ברמאי והיינו דקאמר דרשהו בעדים ודו״ק:

בגמרא ת״ש אין מעידין אלא כו׳ אע״פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש״מ סימנים לאו דאורייתא. והא דלא קאמר דשאני אשת איש דהחמירו בה רבנן נתיישב ע״פ מה שכתבנו בלשון האיבעיא דהשתא לא משמע לן האי סברא דבאשת איש החמירו דאל״כ אין מקום להסתפק בגט אשה דפשיטא דלא מהדרינן אפילו אי הוי סימנים דאורייתא ואף לפי מה שכתבתי דשאני גט אשה דמדאורייתא איכא תרתי למעליותא אפילו הכי מייתי שפיר מהא דאין מעידין אע״פ שיש סימנים בגופו ובכליו דפשטא דלישנא משמע דאפילו בסימני הגוף וסימני כלים בהדי הדדי נמי לא סמכינן אע״ג דאיכא תרתי למעליותא דהא אי סימנים דאורייתא כל חד וחד מהני אלא דלפ״ז אכתי קשה בהא דמשני הש״ס דגופו היינו ארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה ות״ל דאפילו אי לא חיישינן לשאלה נמי לא מהני סימני כלים לחודייהו כיון דליכא אלא חדא למעליותא וא״ל דבאשת איש החמירו לכך נראה מזה דסוגיא דהכא קאי כלישנא בתרא במסכת בכורות דף מ״ז ע״ב דמשמע דאדרבה בעדות אשה כה״ג נמי אקילו בה רבנן טפי מבשאר עדות מיהו בלא״ה נמי א״ש אפילו ללישנא קמא בסוגיא דבכורות דכיון דללישנא קמא מהני פרצוף פנים בפדחת בלא חוטם לענין ממון אלא שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ולפ״ז שפיר מדייק בשמעתין דמוכח מהכא דסימנים לאו דאורייתא דהא פשטא דלישנא דמתניתין משמע דאף ע״פ שיש סימנים בגופו ובכליו אפ״ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל בלא חוטם לא ואי ס״ד סימנים דאורייתא הדר הוי ליה תלת למעליותא מדאורייתא ואמאי אין מעידין דהא דמי לגמרי לגט אשה וע״ז משני שפיר דגופו בארוך וגוץ וכליו משום דחיישינן לשאלה דאורייתא כנ״ל נכון ובזה נתיישבו כמה דקדוקים בשמעתין ודוק היטב:

בגמרא אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ול״ל כדדחי לעיל בעידי אוכף דבכה״ג י״ל דל״ח לשאלה כי היכי דל״ח למכירה אליבא דכ״ע משום דאוקמא בחזקתו אע״ג דמכירה שכיחא ה״ה די״ל דלא חיישינן לשאלה דאוקמא בחזקתו ואיכא נמי רובא דרוב בני אדם אינם משאילין משא״כ אי מהדרינן חמור בסימני אוכף שפיר איכא למיחש לשאלה דאיכא תרי חששי די״ל איתרמויי איתרמי סימנא כי האי ואת״ל דלא איתרמי איכא חששא דשאלה ואי משום מעשים בכל יום דמהדרינן בסימני אוכף היינו משום דמדרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה אלא דהשתא קיימינן בהאי סברא דסימנים דאורייתא וא״כ ע״כ חמור בסימני אוכף נמי מסתמא מדאורייתא איירי וכה״ג צריך לפרש בלשון התוס׳ בד״ה וניחוש לשאלה דהא דמקשה הכא וניחוש לשאלה ולא מוקי לה נמי כשמצאו בעצמו אע״כ משום דהשתא קאי בסברא דסימנים דאורייתא וא״כ מסתמא איירי ברייתא בכל ענין וכ״כ מהרש״א ועי״ל דאפשר דבעידי אוכף נמי שייך חששא דשאלה ובתשובה הארכתי בזה:

שם אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו׳ ואס״ד חיישינן לשאלה כו׳ ניחוש לשאלה. ויל״ד דאכתי מאי קושיא שהרי לפי מ״ש התוספות כאן דמצי לאוקמא כגון שאותו שאבדו מצאו וא״כ מאי חשש שאלה שייך הכא מי לא מצי איירי נמי ששליח יודע בודאי שלא השאיל הכיס וארנקי לשום אדם אחר משא״כ בהך דאין מעידין דלעיל דלא שייך למימר הכי משום הכי שפיר חיישינן לשאלה תו קשיא לי אפילו את״ל דמשמע ליה להש״ס דמיירי שמצאו אדם אחר דלא כפי׳ התוספות אפ״ה מאי מדמי הך דאין מעידין להאי דגט אשה דהא מצ״ל דהא דחיישינן התם לשאלה היינו מדרבנן כדמשמע ל׳ חיישינן ומש״ה החמירו לענין אשת איש ואף על גב דמסקינן ביבמות דאדרבא בעיגונא אקילו בה רבנן אפ״ה הא אמרינן בפרק יש בכור דף מ״ו דדוקא בסוף עדות הקילו אבל בתחלת עדות כגון סימנים אחמירו בה רבנן משא״כ הכא בגט אשה שכתוב בו שמו ושם אביו ושם עירו ושם אשתו ושם עירה דלפ״ז תו ליכא אלא חששא דב׳ יוסף בן שמעון ושני שווירי אם כן כיון ששליח נותן סימנים בכיס וארנקי ויודע שלא השאילן לאחר מש״ה שפיר מצ״ל דכולי האי לא חיישינן ושליח נאמן בכך. ועוד דבלא״ה הוי חששא רחוקה לומר ששליח השאיל הכיס והארנקי לאדם אחר והניח ג״כ גט בתוכה ששמו ושם אביו ושם אשתו ושם עירו ועירה היה הכל שוה לגמרי כמו בגט זה שהיה ביד השליח ואפילו את״ל דמשמע ליה דאיירי בהוחזקו ב׳ יב״ש אפ״ה הוי חששא רחוקה כדמשמע לעיל בפ״ק ובסוגי׳ דגיטין דף כ״ז ועי׳ שם בחידושינו. וכ״ש דקשה טפי על פי׳ רש״י ז״ל ביבמות דף ק״כ שהוסיף בדבריו בענין חששא זו שמא שכח הלה הגט בתוכו ומנ״ל להמקשה לדמות הנך חששות קלישי דגט להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיכא חששא גמורה וכבר הארכתי בכ״ז בקונטרס עגונות ומתוך מ״ש שם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהכא ולענין האי דאין מעידין על השומא ונתיישבו ג״כ כמעט כל הקושיות שהקשו התוספות שם ביבמות ויסוד הדברים דתליא הנך סוגיות בסוגיא דפרק יש בכור שהבאתי דמשני התם תרי שינויי אי החמירו בה רבנן בעיגונא לענין סימנים או דאקילו בה ע״ש וכאן אין להאריך יותר וע׳ בסמוך:

בתוספות בד״ה וניחוש לשאלה וא״ת ולוכח מהכא דסימנים דאוריתא ובפרק בתרא דיבמות כו׳ עד סוף הדיבור. ומהרש״ל ז״ל מחק מלשון התוספות וניחוש לשאלה וכתב שהכל דיבור א׳ האי ודלעיל מיניה. מיהו לענ״ד יש ליישב גירסת ספרים שלנו דבלאו האי דניחוש לשאלה לא היה מקום להתוספות להקשות בפשיטות דנפשוט מהכא כיון דיש לחלק בכמה גווני דפרישית בסמוך בלשון הגמרא ואפילו לענין גט אשה גופא שהיא עיקר האיבעיא דלעיל נמי לא מצי למיפשט מהכא דהא איכא למימר דעיקר האיבעיא דהא דקאמר למאי נ״מ לאהדורי גט אשה בסימנים לאו אשליח קאי אלא לאהדורי לאשה שאמרה שנאבדה מידה ונתנה סימנים מש״ה איכא למימר דאי סימנים דרבנן לא מהדרינן לה משום חשש רמאות כדפרישית לעיל משא״כ הכא דאיירי בשליח מש״ה מהימן ואף לפרש״י שכ׳ לעיל בד״ה לאהדורי דאיירי נמי שנאבד מיד השליח מכ״מ כבר כתבתי דאיירי כשלא הוחזק שליחותו בעדים משא״כ הכא מצ״ל דאיירי שהוחזק שליח בעדים ועוד היה באפשר לחלק בענין אחר דהא דאמרינן לעיל נ״מ לאהדורי גט אשה איירי היכא דהוחזקו ב׳ יב״ש משא״כ הכא איכא לאוקמי בלא הוחזקו אלא ששיירות מצויות נמצא דמכל הנך טעמי לא הוי מצו התוספות להקשות בפשיטות לעיל למיפשט האיבעיא. אבל השתא דמקשה הש״ס הכא אי ס״ד דחיישינן לשאלה כו׳ וניחוש לשאלה ולא מפליג בכל הנך חילוקים שכתבתי בלשון הגמרא דלא דמי האי חששא דגט לחששא דסימנים גופו וכליו ועדי מיתה אע״כ דלא משמע להש״ס לחלק בכך בין לענין סימנים ובין לענין שאלה דמאן דחייש בחדא חששא חייש נמי טובא ומאן דלא חייש אפילו חדא נמי לא חייש א״כ מקשו התוספות וא״ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא כו׳ כן נראה לי לקיים גירסת הספרים שלנו ובישיבה הארכתי יותר: